עדותה המרגשת של נטלי, אם לצעיר עם הפרעת קשב

"ביקשתי מעמית שישאר בבית, רק שלא יחווה עוד כישלון"

בגילוי לב מתארת בפנינו נטלי, אמו של עמית, את רגעי המשבר והתמודדותה כאם לצעיר עם הפרעת קשב ולקויות למידה.  

מהזווית המקצועית: הילה שבורון, עו"ס שיקומית שמסבירה על מורכבות הלקות ומספקת המלצות

________________________________________________________________

לאחר שפוטר פעם אחר פעם ממקומות עבודה, עמית (אז בן 24), צעיר עם הפרעות קשב וריכוז ולקות למידה, נשאר בבית ואימץ לעצמו אורח חיים ששיגע את הוריו: יקיצה בסביבות אחת בצהריים ורביצה ממושכת מול מסך הטלוויזיה עד שעות הקטנות של הלילה.

נטלי, האם: "עמית הוא הבן הבכור. שני אחיו מהצעירים, מזמן עזבו את הבית והסתדרו בחיים. לכן כשבעלי ואני הלכנו לעבודה, הוא נשאר לבד. קם מאוחר וחוץ מבהייה מול המסך, לא עשה דבר.  זה הרג אותנו!

"בהתחלה לא אמרנו לו כלום. כמעט כל חייו הוא חי בצל לקות הלמידה והפרעות הקשב והריכוז; חווה רצף של אכזבות וכשלונות, בכל המסגרות הלימודיות והתעסוקתיות שהיה בהם, וספג עלבונות מהסביבה'. כאב לנו הלב עליו והחלטנו לגייס את כל הסבלנות האפשרית, כדי להכיל את המצב החדש.

"אבל זה לא היה פשוט. עמית שהתקשה לווסת את מצבי הרוח שלו (כחלק ממאפייני הלקות), יכול היה בפתאומיות להתפרץ עלינו בזעם או להתנהג ברגישות מוגזמת, שהתישה אותנו".

"בנוסף היינו חרדים לעתידו ומוטרדים משאלות כמו 'למה אין לו חברים'? למה הוא לא מצליח להתמיד בעבודה?  'מה יהיה איתו'? 'איך יסתדר כשכבר לא נהיה כאן'?

"מכל תחושת הייאוש והמתח שלנו מול התסכול שלו, החלה האווירה בבית להיות טעונה ונפיצה. כל דבר קטן שנאמר, גרם להתפרצויות זעם בין שלושתנו; הטחות אשמה וכעסים.

(צילום: shutterstock)

עד שאמרנו : די! אנחנו חייבים עזרה מקצועית.  עמית צריך למצוא את המקום הנכון עבורו הן מבחינה תעסוקתית והן מבחינה חברתית, ואנחנו כהורים צריכים לדעת איך לתמוך וללוות אותו בתהליך".

כדי להבין את המצב הבלתי נסבל, שמתארת נטלי, צריך לחזור קצת אחורה. נטלי: "בגיל ארבע אובחן עמית עם הפרעות קשב וריכוז ומאוחר יותר גם עם לקות למידה.

נטלי: "לא הופתענו מהאבחון. עמית  היה מוסח בקלות ולא היה מסוגל לבצע יותר מפעולה אחת. אם למשל, היינו מבקשים ממנו 'ללכת לחדר ולחלוץ נעליים', הוא היה מבצע פעולה אחת, ושוכח לבצע את השניה.

"בבית הספר,  השתלב עמית בחינוך הרגיל, אם כי היה עליו להתמודד עם פערים שנוצרו בינו לבין חבריו לכיתה. הוא למשל, התקשה בכתיבה ובחשבון הוא לא ידע להתארגן ולפתור תרגילים פשוטים.

"התלמידים בכיתה לעגו לו וכינו אותו בשמות גנאי. בהפסקות הוא מצא את עצמו לבד, עצוב ומנותק".

"בתום לימודי התיכון, התגייס לצבא. הוא וויתר על הריטלין. יאמר לזכותו, שההחלטה הזו לא הפריעה לו לסיים את השירות בהצלחה ואפילו קיבל פעם אות הצטיינות. עם זאת, לאורך כל השירות – עמית לא יצר קשרים חברתיים וכל התפקידים שמילא בצבא, היו 'קטנים' עליו ולא תאמו את כישוריו האמיתיים".

"בתום השירות, הוא לקח על עצמו כל עבודה ; גינון, מתדלק, פועל במפעל ייצור. אך כמו שהוא מצא מהר עבודה, כך הוא גם פוטר תוך זמן קצר. טענות המעסיקים שחזרו על עצמן: 'הוא חולם. לא מאופס ולא מספיק פרודוקטיבי'.

"בכל פעם, כשראיתי אותו חוזר הביתה, אחרי פיטורים, עצוב ומתוסכל, הלב שלי נחמץ. בשלב מסויים, ביקשתי ממנו שיפסיק לעבוד. לא הייתי מסוגלת לראות אותו  סופג כישלון נוסף.

"זו היתה טעות, מבחינתי, שגררה אחריה האשמות וביקורת מצד בעלי והילדים. אבל מה כבר יכולתי לעשות?

"בתוך כל זה, עמית היה 'זורק' לנו מדי פעם שהוא מרגיש כמו ה'כבשה השחורה' של הבית.  האמירה הזו, שחזרה על עצמה מדי פעם, העציבה אותנו.  איך הוא יכול לומר משפט כל כך קשה, כשאנחנו כל הזמן סביבו מהרגע שהוא נולד; אבחונים. ייעוצים. טיפולים. אנחנו סבלניים איתו ומעניקים לו המון תמיכה ואהבה?

"התמונה השתנתה כשפנינו לייעוץ וליווי מקצועי. עודדנו את עמית להתחיל ללמוד, במסגרת מיוחדת שמתחשבת בצרכים שלו שמתאימה לו את התחום המקצועי, בהתאם לכישוריו.

"בהתחלה הוא התנגד בכל תוקף. הוא לא האמין בעצמו וכל הזמן חזר ואמר 'אם לא הצלחתי בעבר, למה שאני אצליח עכשיו? מה השתנה?"

אבל בסוף, עם הרבה עבודה, הוא השתכנע. לפני כשלוש שנים, עמית החל ללמוד, בתכנית מרופין לקריירה במסלול חינוך והדרכה שיקומית, אותו גם סיים בהצלחה. כיום הוא מועסק בתחום אותו למד וחווה הצלחות.

"הרגשנו שהוא הלך והתחזק, חזר להאמין בעצמו ומצב רוחו השתפר. הוא מתגורר מחוץ לבית, והרבה יותר נעים לתקשר איתו".

(האם מתראיינת בשם בדוי. השמות שלה ושל בנה שמורים במערכת)

מהזווית המקצועית: הילה שבורון, עובדת סוציאלית שיקומית, מדריכה ומרצה במסלול חינוך והדרכה שיקומית בתחום אוכלוסיות מגוונות

”האתגרים שניצבים בפני הורים לצעירים עם הפרעות קשב וריכוז ו/או לקות למידה, הם רבים ביותר. למשל –

החברה לא תמיד מזהה את ההפרעה

מבחינות רבות, הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה 'שקופה'. אין חריגות ויזואלית, והסביבה נוטה לראות באדם עם הפרעה כזו, כחסר מוטיבציה, חסר גבולות ועם יכולות נמוכות. מהסיבה הזו, ההורים, לא רק שאינם נהנים מתמיכה רגשית, אלא אף זוכים לעיתים ליחס שיפוטי.

רבים מהצעירים עם הלקות הם אנשים אינטליגנטים, נורמטיביים ובעלי מסוגלות טובה. מנגד – זו הפרעה עם מנעד רחב של דפוסים ומאפיינים שמפריעים לתפקוד יציב ותקין (למשל הפרעות שינה, אימפולסיביות, קושי בהתארגנות), ולכן הסביבה שלא מזהה אותה כבעיה רפואית שדורשת טיפול, נוטה לתייג את האנשים האלה כעצלנים, מפונקים, אימפולסיביים וכו'

חוסר אונים מול הצעיר/ה

"הורים רבים מדווחים על תחושת חוסר אונים. הם לא תמיד יודעים איך להתנהג מול הצעירים עם הלקות. הם לא יודעים מה הדבר הנכון לעשות. כמה הם צריכים לדרוש ומתי לוותר.  כמה ללחוץ ואיך לכוון אותם לשגרת חיים בריאה ונורמטיבית, שתוביל אותם לעתיד טוב יותר, עם קריירה מספקת, חיי חברה ועצמאות.

לרוב אין להם למי לפנות לקבל הכוונה ואין להם כלים להבין את הלקות או לזהות למה הבן או הבת זקוקים מהם. הדרכה מקצועית להורים, על ידי איש מקצוע המכיר את ההפרעה והלקות, יכולה להיות מהפך של ממש במערכת היחסים המשפחתית ובבניית עתידם של הצעיר או הצעירה.

דימוי עצמי נמוך וחוסר אמון במסוגלות עצמית

פיטורים חוזרים ונשנים, ממקומות עבודה שונים, עלולים להותיר כל אדם, עם תחושת כישלון; קל וחומר כשמדובר באדם עם הפרעות קשב וריכוז.

רצף כישלונות עלול לפגום באמון העצמי וביכולת המסוגלות לבצע משימות בהצלחה.

הקשיים בתעסוקה 'מתיישבים' לרוב על קשיים קודמים במסגרות החינוך, בחיים החברתיים ולעיתים אך בתחושת זרות אפילו בבית.

מאותה סיבה, קשה לשכנע את אותם צעירים לחזור לספסל הלימודים כדי לפתח קריירה. אם לא הצליחו בעבר למה שזה יצליח עכשיו?

מה אתם ההורים יכולים לעשות?

לא להתבייש לפנות לקבלת עזרה מגורם מקצועי, שילווה וייעץ

כך תוכלו לחסוך מכל הצדדים המעורבים – סבל מתמשך, יאוש ותסכול. בד בבד זה המקום שעשוי להוביל לפריצת דרך בחייו של הצעיר עם הלקות ושל מרקם היחסים במשפחה.

 למנוע מצב של וואקום תעסוקתי, לימודי או חברתי

מהרגע שהצעירים עם הלקות, יסיימו את הלימודים או הצבא, קיים חשש שהם יתנתקו מהסביבה החברתית ויתחילו להתבודד. צעירים אלו מתקשים לעיתים לייצר ולשמר קשרים חברתיים. לעיתים מקור הסיבה לכך הוא בשל מאפייני הלקות כמו קשיים בהתארגנות, קשיים בניהול עצמי ובניהול זמן ולעיתים בשל חרדה חברתית איתה חלקם מתמודדים.

אם ניקח את הדוגמא של עמית, אשר ספג רצף של אי הצלחות, הוא למד שאולי כדאי לו להימנע מלעשות את הצעד הבא ולנסות ליצור קשרים חברתיים חדשים או להיקלט במקום עבודה נוסף, למה שינסה שוב אם אינו זוכה להצלחה?

ולכן ההמלצה הראשונית תהיה לשמור על ערוץ תקשורת פתוח. צרו עמם שיח משותף של חשיבה סביב השאלה – מה צפוי להם ביום שאחרי? מהם הכוחות הטמונים בהם ומה הכיוון הנכון עבורם. חשוב מאוד לתווך את הכוחות והיכולות כמו גם את האתגרים והחששות.

שיחה פתוחה וכנה תאפשר הכנה מתאימה, הן לתקופת ההמתנה, שבה הם שוהים בבית והן לשלב שבו הם מתארגנים לקראת כניסה למסגרת עבודה, גיוס, שירות או התנדבות.

חשוב לעודד לעשייה, ליצירת שגרה אבל לעשות זאת ברגישות, לכבד את הקצב של הצעיר. מציאת האיזון בין דחיפה להכלה, בין הגנת יתר לתמיכה, היא המפתח.

עזרו להם בקבלת החלטות

אחת הסיבות שצעירים עם לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז נוטים להחליף מקומות עבודה בתדירות גבוהה, מקורה בקושי שלהם לקבל החלטות. הם רוצים לעבוד, אבל לא יודעים מהם הכישורים שלהם ולאלו עבודות הם מתאימים.

זה הזמן ליידע אותם כי  קיימות מסגרות לימוד ייעודיות לצעירים כמותם. ששם ידעו לבדל אותם מאחרים, לראות את האדם שבהם ולגלות מהם המאפיינים הייחודים שלהם. בהתאם לכך לנתב אותם ללימודי קריירה שמותאמים להם תוך שהם מסייעים להם גם להשתלב בעבודה".