הסיפור הבלתי ייאמן של זמר – מילדה פרועה למרצה מבוקשת

הסיפור הבלתי ייאמן של זמר – מילדה פרועה למרצה מבוקשת

כילדה אובחנה זמר שמש, 33, עם הפרעות קשב, ריכוז והתנהגות. היא התקשתה להתמודד עם מסגרות לימוד. לעיתים נהגה באלימות. גם בשלבים מאוחרים יותר בחייה, היא לא מצאה את מקומה; את השירות הלאומי היא סיימה תוך פרק זמן קצר וגם בעולם התעסוקה לא שמרה על יציבות במקומות עבודה.

יום אחד היא קיבלה שיחת טלפון שגרמה לה לסערת רגשות אבל גם… לחשב מסלול מחדש.

איך נראו חייה של שמש עד אותה שיחה ומה קרה אחר כך שהוביל אותה למקום היציב והשלם שהיא מצוייה כיום?

ביקשנו ממנה לחזור לחמש תחנות משמעותיות בחייה, מהגן ועד היום, ולשתף אותנו באתגרים ובהצלחות.

סיפור אופטימי

גיל הגן

יצאה עם אופניים לכמה דקות ונעלמה

זמר: "בגיל חמש אובחנתי כילדה עם 'הפרעות קשב, ריכוז והתנהגות'. אמא שלי, שלא הופתעה מהאבחנה הזו, מתארת אותי כילדה שלא ידעה להעסיק את עצמה, חסרת שקט שלא מסוגלת לשבת במקום אחד מעבר למספר דקות.

"כדי להמחיש את ההיפראקטיביות, אמא מספרת, שיום אחד, התעוררתי עם חום גבוה והיא החליטה להשאיר אותי בבית. עם הזמן, היה לי קצת משעמם. ביקשתי ממנה רשות לרכב על האופניים ליד הבית. היא הסכימה בתנאי שלא אתרחק. תוך שעה כבר הייתי עם האופניים בגן, רחוק מאוד מהבית".

בית הספר 

המורה ביסודי חטפה כיסא

"הייתי ילדה בעייתית בהגדרה", נזכרת שמש ומסבירה: "במקרה הטוב לא נכנסתי לשיעור, ובמקרה הגרוע  – נעדרתי – או הושעתי – מבית הספר לימים שלמים.

"הרגשתי שאין באמת מי שיבין אותי. לבית הספר לא היו הכלים או המוטיבציה לסייע לי.

קראו לי 'ראש בקיר', כי כולם ידעו שאם אני רוצה משהו, אני צריכה לקבל אותו עכשיו. ואם לא – אני עלולה להגיב באלימות. בכיתה ד', ביקשתי מהמורה לצאת לשירותים. היא סירבה ואני איבדתי את זה… לא עבר רגע וזרקתי עליה כיסא."

"אמא שלי זומנה המון לבית הספר. היא מעולם לא התרגשה מהציונים הנמוכים שלי. גם ברגעים הכי קשים, היא מעולם לא הרימה ידיים. ההפך, תמיד אמרה מילה טובה, תמכה בי ונתנה לי להרגיש שאני מסוגלת ליותר."

"כשהגעתי לחטיבת ביניים, הפנו אותי לבית ספר לחינוך מיוחד, "שפרירים:  בית ספר לתלמידים כמוני, בגבעת חיים איחוד."

"שם הרגשתי טוב יותר. המורים הכירו בצרכים המיוחדים שלי והיו חמים ומכילים.

את התיכון סיימתי עם בגרות רק בשני מקצועות – אזרחות ועיצוב".

שירות צבאי

לא עומדת במבחן המרות

"אחרי תהליך מיון קצר לצבא, הבנתי שהמסגרת הצבאית לא בשבילי, בחרתי בשנת שירות בפינת חי בגבעת חיים. כחלק מהשירות, הייתי צריכה לנקות את הדיר, אבל זה לא בדיוק התאים לי, אז סירבתי. בהנהלה לא אהבו את ההתנגדות שלי וכעבור ארבעה חודשים, הציבו לי אולטימטום – או שאני עושה את העבודה עד הסוף, או שאני משוחררת הביתה. בחרתי באפשרות השנייה."

"מכאן הלכתי לשירות לאומי. הציבו אותי בגן ילדים.  אחרי שבועיים ביקשו ממני לשטוף את הרצפה, אמרתי להם : שלום ולא חזרתי".

"כך נראו חיי. או שחור או לבן, הכרתי פחות את הגוונים האפורים…"

עולם התעסוקה

עוברת מעבודה לעבודה

"במשך שש שנים לא הצלחתי לשמור על יציבות תעסוקתית. כל חודש-חודשיים נהגתי להחליף מקום עבודה (אריזה, תיוק, כל עבודה שהוצעה). מהר מאוד השתעממתי ממקום העבודה, ועזבתי."

"יום אחד, בזמן העבודה, קיבלתי שיחת טלפון מחברה טובה, שלא שוחחתי איתה שנים. כשסיפרתי לה על עצמי, היא היתה בהלם ולא הבינה איך קרה שלא הלכתי ללמוד מקצוע מסודר.

'אמרתי לה: "שתיים עשרה שנות לימוד הספיקו לי", וניסיתי לעבור נושא, אבל היא חזרה והתעקשה שאני חייבת ללמוד."

"השיחה הזו גרמה לי כבר באותו יום לסערת רגשות ומחשבות, עד שנפל לי האסימון והבנתי שהיא צודקת. אני חייבת ללמוד ולמצוא מקום עבודה שמתאים לי".

חזרה לספסל הלימודים

"התקשרתי למחנכת שלי מבית ספר תיכון. התייעצתי איתה בנוגע ללימודים. היא הציעה לי ללמוד במכללה הטכנולוגית רופין, שם קיים מסלול מיוחד – 'מרופין לקריירה', שמציע תכנית המותאמת לאנשים עם הפרעות קשב ולקויות למידה."

"בלי לערב משפחה וחברים, עשיתי את כל הבירורים הדרושים, נרשמתי  והתייצבתי ללימודים במסלול דו-שנתי.

"בהתחלה לא היה לי קל לשבת בכיתה. אבל לאט לאט, מצאתי את עצמי שם. לאורך כל השנה הראשונה השתתפתי בסדנה שעסקה ב'הכוון תעסוקתי', במהלכה ניסינו לברר מהם התחומים המתאימים לאישיותי ולכישוריי."

"התברר שאני מתאימה לעסוק ב'רכש ולוגיסטיקה' וגם ב'חינוך והדרכה', בעיקר ילדים עם אותה הפרעת קשב והיפראקטיביות כמו שלי, כי הרי מי יוכל להבין אותם אם לא אני."

"לצד לימודי המקצוע רכש ולוגיסטיקה, למדתי הרבה דברים וקיבלתי כלים מצויינים לחיים; איך לחיות בשלום עם הפרעת הקשב; איך להתמודד עם סיטואציות שונות (למשל, איך להרגיע את עצמי בשעת כעס ולמתן את האימפולסיביות), איך ללמוד גם בלי לשבת (למשל, תוך כדי טיול).למדתי גם לבטא את עצמי באמצעות צילום ולהבין דרך המצלמה איך דברים עובדים בראש שלי, ובכלל היו קורסים נפלאים שריתקו אותי ומשרתים אותי מעולה ביומיום, כמו פסיכולוגיה חיובית ושפת הסימנים."

כיום מנהלת, מצלמת ומרצה

"כבר שנתיים שאני מנהלת קיוסק בהרצליה, ומיישמת את כל מה שלמדתי, למשל בזמן ביצוע הזמנות, אני עורכת השוואות, מתנהלת מול ספקים. כל זה תוך שימוש בכלים רבים מהפסיכולוגיה החיובית; לדעת לשמור על איפוק, לא להתפרץ. להסתכל על הכל מנקודת מבט אופטימית וחיובית."

"במקביל אני לא מפסיקה לצלם. אני נהנית לתעד כל מה שאני רוצה באותו רגע, ולא פחות חשוב: אני מעבירה הרצאות על הסיפור שלי במוסדות לימוד ובארגונים שונים"

הטיפ שלך לצעירים כמוך שקוראים את הכתבה?

"כל אחד יכול ללמוד ולהתפתח. אל תפחדו מזה ואל תוותרו על זה. בלימודים תקבלו הרבה כלים שיחזרו לכם את השליטה על החיים שלכם, במישור האישי ובקריירה. הדימוי העצמי שלכם ילך וישתפר וגם תרכשו סוף סוף מקצוע שמתאים לכישורים שלכם."

אם גם אתם רוצים להחזיר את השליטה אל החיים שלכם 

השאירו פרטים ונשמח לעזור